חני שטרנברג
ילידת חיפה.
כותבת שירה ופרוזה ואמנית רב תחומית.
בוגרת האקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין בירושליים.
נשואה ואם לשלושה. מתגוררת בזכרון יעקב.
ספרים:
שירי מעבר – שירה – ספריית פועלים, 1999
עונות – פרוזה – ספריית פועלים, 2000
עכשיו הזמן לומר אמת - שירה - הוצאת גוונים, 2009
תערוכות:
תערוכות יחיד –
במקום ספר – תיאטרון הידית, פרדס חנה, 2007
סיפורים במגירה – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2008
שירת הבית - מוזיאון העלייה הראשונה, זכרון יעקב, 2009
בדרך להוצאת הספרים - קרון הספרים, טבעון, 2010
מחסן פואם - וידאו ארט בכנס השוק השני בעין השופט, 2011
קבוצתיות –
סדק סדק תרדוף – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2005
ארץ חמדה – בית האמנים, בית שאגאל, חיפה, 2005
אמאל''ה – יום האישה הבינלאומי, עמותת אמני נתניה, 2006
כסאות – גלריה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2007
יד ביד – פסטיבל החג של החגים, חיפה, 2007
מופעים:
שירים נעים שירים – מופע מחול - פסטיבל עכו, 1983
מתחת לחול – מופע מחול - - פסטיבל עכו, 1985
מופע שירים במסגרת התערוכה "במקום ספר" בתיאטרון הידית, 2007.
מיצג באירוע הפתיחה של התערוכה "סיפורים במגירה" בגלרייה לאמנות בגן שמואל.2008
מפרסמת גם באתר "רשימות" – "יוצאת לאור"
http://hanist.wordpress.com/
אהבתי גם את שם השיר, אין כמו חברת ילדות להכיר אותנו כמו שהיינו פעם באמת, ציפור עם כנפיים ומקור, אמנם מודבקים אבל נכונים לעוף
תודה , חני.
התגובה שלך כל כך מרגשת.
קצת התברברתי עם השיר אחרי שהעליתי אותו, עוד מחקתי ושיניתי, והתגובה שלך הגיעה בזמן הנכון.
וגם הזכירה לי שוב את הערך המיוחד של חברי ילדות.
חני, מסתבר שגם בעבור החתולים – המירוץ אינו הוגן ונקודות הזינוק משתנות (יש חתולי רחוב ויש חתולי בית).
אני מאד אוהב את הבית השני – יש בו תמהיל מזוקק של זכרון ילדות ופרספקטיבה בוגרת.
אבל הקשר בין הבית הראשון לשני מעט רופף. ואני חושש (וזו דעתי בלבד) שהשורות הראשונות (המסדרון) מחלישות מעט את העוצמה הגלומה בשאלה החותמת, שהיא היא התמהיל המזוקק של השיר, לפי קריאתי הפרשנית. ההתפכחות, החמלה והסבל עוברים היטב בשאלה הזו, אני חושב.
בזהירות רבה אני מעלה הצעת עריכה, לשיקולך. מה דעתך?
שאלה לחברת ילדות/ חני שטרנברג
הבוקר הופיעה בגינת ביתי
ציפור כחולה, זעירה.
זוכרת איך פעם, בהצגה בגן הילדים,
חיברנו כנפיים ומקור והפכנו,
מעשה ניסים, בעצמנו
ציפורים?
שחר – מריו,
התגובה שלך נוגעת ללב. קודם כל מרגש אותי הקשר שעשית בין החתולים הרעבים למירוץ הלא הוגן. זה כל כך נכון. עכשיו בקשר לעריכה שאתה מציע. קודם כל תודה.
ומעניין שאחרי שהעליתי את השיר פתאום לא הייתי שלמה איתו, ובאמת רוב הבעיות היו לי עם הבית הראשון. וגם השורה: "האם את זוכרת את האגדה" היא תוספת שהוספתי ברגע האחרון, כי נזכרתי באגדת "הציפור הכחולה" של מוריס מטרלינק שראיתי בילדותי כהצגה.
אני נוטה להסכים איתך שבאופן שבו אתה מציג את השיר הוא יותר "מזוקק".
ונראה לי שאאמץ את התיקונים.
ושוב המון תודה על תשומת הלב הרגישות והמחשבה.
חני, מאד יפה. נוסטלגי
תודה רבה, תמי.
שחר – מריו,
נראה לי שצדקת. שיניתי והשיר נראה לי
יותר מדוייק באופן הזה.
חני, עכשיו השיר מושלם.
תודה רבה, שולמית. זה שוב מראה לי
כמה חשוב ומפרה הדו שיח הזה שבין משורר לעורך, שבו לפעמים ההצעות מתקבלות ולפעמים לא.
מצד שני לכל עורך מבט משלו, וקיים גם הקשר של המשורר עם מה שכתב שמקשה על התהליך.
בקיצור: עסק מורכב…
איזה יופי. כאילו זיקקת את המושג חברת ילדות. מה זה חברות מאז אם לא הזכרונות המתוקים, הקסומים האלה?
תודה רבה, לוסי. אכן, זכרונות קסומים ומתוקים וכמה טוב שיש גם כאלה.
ולא במקרה אני נזכרת עכשיו באיזה ציור שלך של ציפור ששוכבת על הגב עם הרגליים למעלה, שנגעה מאוד לליבי.
באמת יפה.
יש לי חברת ילדות אחת כזאת, בין היתר, אני מתייחסת אליה כאל עדה של הילדות שלי… (ולהיפך כמובן).
היי טלי,
תופתעי אולי לשמוע שכשקראתי את התגובה שלך כאן הרגשתי כאילו קיבלתי תגובה מחברת ילדות…:-)
חני, מרגש כל כך. החזרת אותי המון שנים אחורה, ממש חוויתי תחושות ישנות דרך השיר שלך. גם שם השיר נהדר בעיני.
תודה רבה לך, סיגל. גם התגובה שלך מרגשת.
חני יקרה, שיר לירי עדין ויפהפה.
אוי, התום של הילדות, האושר הפשוט הזה (וזה מזכיר לי את השיר האחרון של חני ליבנה), ומה דעתך שגם כמבוגרים אנחנו יכולים לעשות את זה… להתיילד, להתנהג כילדים, להיות תמימים, לפרוש כנפיים, בתנועה, ליצור את הניסים של חיינו… והשיר שלך הוא נס, מקסים!
תודה רבה, גבריאלה.
התגובה שלך חיממה את ליבי.
כשמתגעגעים לילדות מתגעגעים לאותו תום, לאותה פליאה ילדותית. וכשחשים בה או אפילו נזכרים בה באמצע החיים זה באמת סוג של נס.
נס שעדיין מסוגלים.
שחר – מריו סייע לי לגלף את השיר הזה ועזר לו להמריא.